בנם הבכור של מרים ואברהם. נולד ביום כ"ה בכסלו תשכ"ו (19.12.1965) באשקלון. אח לאיריס.

אילן, ילד עם רגישות נדירה וכישורים יוצאי דופן, בא לעולם עם סקרנות גדולה ורצון לדעת. בהיותו כבן שנה עבר עם משפחתו מאשקלון למגדל העמק, ובה גדל והתחנך. החל את לימודיו בבית הספר היסודי "שלום עליכם" וסיימם בבית הספר השש-שנתי "אורט רוגוזין".

מגיל צעיר חקר כל דבר שנתקל בו ודרש לקבל עליו פרטים. בסצנה אופיינית מימי ילדותו נראים הוא ואביו יושבים ביחד, מעיינים באנציקלופדיות, כשאילן שואל שאלות, קשוב לתשובות ומרותק במיוחד לסיפורי המיתולוגיה היוונית.

משעה שלמד לקרוא, הפך לתולעת ספרים וקרא בלי סוף, גם על חשבון בילויים עם חברים. "הספרים המיוחדים והנדירים הם אלה שמשכו במיוחד את תשומת ליבו," סיפרה אימו, "הוא ידע הרבה יותר ממה שחשבו שילד בגילו יכול לדעת." באותן שנים אובחן כבעל מנת משכל גבוהה בהרבה מהממוצע.

בהיותו בן שש, החל להתעניין במוזיקה. "פעם," המשיכה האם לספר, "הוא התיישב לפסנתר וחשב שיצליח לנגן יצירה של בטהובן. הוא התפלא לגלות שצריך ללמוד לשם כך, אבל נרתם לאתגר." כך, בגיל שבע, נרשם ל"אולפנה למוזיקה" שבקיבוץ שריד, לשם התנקזו תלמידים בעלי כישרון מוזיקלי מכל רחבי עמק יזרעאל. באולפנה למד תווים ורכש את יסודות המוזיקה הקלאסית. בסוף אותה שנה דיווחה המורה כי "אילן עשה בשנה אחת מה שאחרים עושים בחמש שנים." הכישרון והרצינות עשו את שלהם, והוריו קנו לו פסנתר. "מעולם לא היה צריך להזכיר לו לשבת להתאמן, הוא בעצמו לא חדל לנגן לרגע."

אילן לא הסתפק בפסנתר, ובניגוד להמלצת המורה שיתמקד בכלי זה בלבד – ביקש וקיבל גם גיטרה, שלמד לנגן בה בכוחות עצמו. בגיל עשר נחשף למערכת התופים בביתם של בני הדודים, ובסיועם למד לתופף. המוזיקה – ובראשה תיפוף – הפכו למרכז חייו; הוא הכיר את כל הסוגים והסגנונות, והתמצא גם במוזיקת עולם.

בבית הספר, בלט בתפיסתו המהירה וברוחב ידיעותיו, הצטיין באנגלית ובפיזיקה וגילה עניין מיוחד באסטרונומיה. "אילן היה אנציקלופדיה מהלכת," העידו חבריו המעריצים, "והיה אפשר לדבר איתו על כל נושא שבעולם." בבית, שימש מגדלור לאיריס, אחותו הצעירה ממנו בשמונה שנים שאהב אהבת נפש, האיר לה את הדרך ולימד אותה את כל שידע.

כשהיה אילן בכיתה י"א נפטר מורו האהוב לפיזיקה – מי שהכיר ביכולותיו, האמין בו וטיפח אותו. אילן שבור הלב חלה מרוב עצב, התכנס בתוך עצמו והגביר את קצב התיפוף.

עם גיוסו לצה"ל, בשנת 1984 – ימי מלחמת לבנון הראשונה – הוצב בחיל ההנדסה הקרבית והוכשר כחובש קרבי. בצד יכולותיו האינטלקטואליות, הפגין כושר ביצוע מעולה ושבה את ליבם של המפקדים והחברים כאחד. באותה תקופה נפרס צה"ל ברצועת הביטחון בדרום לבנון לאחר שנסוג מהשטחים שכבש במבצע "שלום הגליל" והתמודד עם פיגועי טרור תכופים שאירעו בגזרה. אילן, שעלה עם יחידתו ללבנון, נחשף למראות קשים שלא הצליח להתאושש מהם. אף על פי כן, התעקש לסיים את שירותו, וסופח לגדוד קשר ברמת הגולן. "הוא זכור לי כאדם מאוד חד ופיקח שלוקח הכול בקלות ותמיד במצב רוח מרומם," סיפר חבר ששירת עימו שם. "היינו יכולים לדבר שעות על מוזיקה. הכינוי שלו בפלוגה היה 'קוטנר', כי הוא היה דומה ליואב קוטנר גם במראה וגם באהבה למוזיקת רוק משובחת."

זמן מה לאחר שחרורו משירות סדיר, נקרא להתייצב למילואים שבמהלכם התבררה עוצמת הפגיעה הנפשית שספג בלבנון. הוא אובחן כהלום קרוב הסובל מפוסט טראומה, שוחרר, והוכר כנכה צה"ל.

אילן ניסה לשקם את חייו, עבר לתל אביב, התגורר בשכונת פלורנטין ולקח חלק בסצנת המוזיקה האלטרנטיבית. הכינוי "דיימונד", שהוענק לו על שום התיפוף הווירטואוזי שהפגין, הפך לשם הבמה שלו.

בתחילת שנות התשעים ניגן בלהקת "אוסקר היה" שניסתה ליצור רוק אלטרנטיבי מקורי, ולאחר פירוקה הפך למתופף של "פלסטיק ונוס". הלהקה, שניגנה בסגנון "נויז (רעש)–פאנק–רוק" הופיעה במועדונים תל אביביים כגון "הגדה השמאלית", "פינגווין", "רוקסן" ו"העיר השנייה", הופיעה גם בחיפה ובירושלים וזכתה לביקורות טובות במקומונים. "שום להקה ישראלית אחרת לא עשתה רעש טוטאלי כזה," כתב העיתונאי בן שלו במוסף התרבות של "הארץ", "ושום להקה אחרת לא זיקקה זעם וכאב לשורות מחץ כמו 'ככה זה לא יכול להמשיך', 'משהו לא בסדר' ו'רק אם תחבק זה יעזור' שהבקיעו מתוך הרעש וזעזעו באמת את הקשה שלהם."

אלבומה הראשון של "פלסטיק ונוס", בהשתתפותו של דיימונד כמתופף, יצא ב-1991 בהפקת "האוזן השלישית", ובהפצת חברת "NMC". האלבום, שנקרא כשם הלהקה, כלל תשעה שירים שהוקלטו בהופעה במועדון "פינגווין" מוקדם יותר באותה שנה. היה זה "רוק אנרגטי, לא מלודי, כשהשירה והגיטרות מעורבבים זה בזה והצליל עמוס דיסטורשנים ופידבקים," כתב לימים יואב קוטנר, שהעניק להם אז במה בתוכניתו "קול הפופ", במסגרת שידורי הניסיון של הערוץ השני.

לאחר כשנתיים של פעילות בארץ, נוכח חוג המתעניינים המצומצם במוזיקת הנויז הייחודית שיצרו, החליטו חברי "פלסטיק ונוס" להעתיק את פעילותם ללונדון. דיימונד, שלא היה בכוחו להצטרף, נשאר בתל אביב. הלהקה גייסה מתופפים אחרים, "אבל בלי דיימונד זה לא היה אותו דבר," כפי שהעידו חבריה.

לכל אורך השנים שימשו לו המוזיקה, היצירה והכתיבה כלי הביטוי להתמודדות עם הסערה הפנימית וגשר בין מישורי מציאות, תפיסה ורגש. "אילן רקד טנגו עם המוות," אמר אחד מחבריו, ואחותו הוסיפה, "הוא בטח היה אומר שהוא אוהב להיות מטושטש, להימלט אל חיקה החמים של השכחה. בכל מקרה, הוא חי בצללים." אובדן אביו, בסוף שנות התשעים, העצים את הקושי, ועם זאת המשיך להילחם בשדים ועשה כמיטב יכולתו.

באחד מלילות מארס 2005, בניסיון להירדם, להרחיק את הכאב ולהרגיע את הרעש, נטל מינון יתר של תרופות שגרם להתקף אפילפטי, למעידה ולחבלת ראש קשה שממנה לא קם.

אילן (דיימונד) אברמוביץ' נפטר ביום י"ג באדר ב' תשס"ה (24.3.2005), והוא בן שלושים ותשע . הובא למנוחות בבית העלמין "ירקון" שבפתח תקווה. הניח אם ואחות. על מצבתו נחרטו המילים "יהלום לנצח".

דמותו של אילן, שנצנץ כמו יהלום ותופף כמו יהלום, מונצחת בסרט הדוקומנטרי "רעש בשקט" שיצר הבמאי ניר ברגמן, אחיה של רונית ברגמן, זמרת "פלסטיק ונוס" וכותבת השירים, שבו תיעד את התקופה האחרונה בחיי הלהקה בטרם עזבה את הארץ. הסרט, וגם כמה מהווידאו-קליפים שצולמו בתקופתו, זמין ברשת החברתית "YouTube". ערך על שמה של הלהקה, כולל פירוט על אודות אילן, מופיע באנציקלופדיה המקוונת "ויקיפדיה".

רונית ברגמן, זמרת הלהקה, כתבה ושרה את "diamond" לזכר המתופף אילן שניגן לצידה. לצפייה ברשת - https://www.youtube.com/watch?v=UqZDzLi4mj8:

"your door, it was always open / your eyes always beared a smile / no heart you have ever broken / your light never stopped to shine / i've lost friends before but this is different / you tried to tell us but we never listened / under the ground i can hear you laughing / i've sang songs before but this is different / through you fate has always spoken / your state was always high above / dark days came and started joking / deep in the shadows of your life."